ASCOLA_7_Jun-2022

אסכולה 11 07 מישהו ואמר לו: 'מה זה מעניין 'בית היהודים' הצפוף שלך בדרזדן?! ההיסטוריה מתרחשת עכשיו בקייב, בשדה הקרב'; אז קלמפרר עונה לו: 'מה שקורה אצלי בבית זה הכי חשוב'. "בעיניי זה חלק מההיסטוריה של התקופה. אנשים בעלי גישה שמרנית אומרים שאני לא עוסק בהיסטוריה, כי היסטוריה זה מה התרחש ביודנראט, ומה שעשו הארגונים היהודיים. אני חולק על העמדה הזאת. בעיניי יש פה היסטוריה תרבותית מרתקת". אתה חוקר את תקופת השואה, למרות שהוריך לא מגיעים מאירופה, והשואה אינה חלק מההיסטוריה האישית שלך ושל משפחתך. "חלק מהמפגש שלי עם התקופה והאירועים נובע מהעובדה שלא מדובר בשושלת שלי. אני יהודי ספרדי, ואני חושב שאולי זה קצת משחרר אותי כחוקר מהנחות מוקדמות או מקביעות חד־משמעיות, שלא לדבר על הצורך באפולוגטיקה. חלק גדול מבני ובנות דור החוקרים שקדם לי, גם חלק מהמורים האקדמיים שלי - חוקרים כמו משה צימרמן, שולמית וולקוב ואביבה חלמיש שלמדתי מהם רבות - באו מהעולם הזה. למעשה גם תום שגב בא מרקע דומה. בלתי נמנע שהנושא של יהדות גרמניה העסיק אותם, בצורה כזו או אחרת, גם ברמה האישית, כולל שאלות של דור שני והשילוב של משפחותיהם בחברה הישראלית שקמה וכו'. אני לא חלק מהסיפור הזה באופן אישי, ולכן ניגש אליו מעט כ'אאוטסיידר'. ניגשתי לנושאים הללו, כי החברה היהודית הגרמנית מרתקת אותי. למדתי גרמנית, וכבר קרוב לשלושים שנה שאני עוסק בה, מאז הספר הראשון שכתבתי. אני ישראלי. לא אשכנזי, לא ממוצא יקי, ומעניינת אותי זהות יהודית, וכך הגעתי אל העולם הזה. דור החוקרים שאני משתייך אליו, ויותר מכך - הדור הצעיר יותר שאחריו, מורכב מאנשים שמשפחותיהם באו מכל מיני מקומות. הם למדו שפות שונות, וכל אחד עושה מה שמעניין אותו". אפשר להמשיך ולשאול את אותן שאלות של הזמן... שכבר נשאלו לא מעט על ידי שגב עצמו ואחרים ואז אולי באמת נגיע למסקנה – המוטעית לטעמי – שהתקופה נחקרה עד תומה ושאין צורך לעסוק בה יותר. אני כמובן רואה אחרת את התפתחות עתידו של המחקר ההיסטורי". בולט מאוד שהתרבות של יוצאי גרמניה שעלו לישראל נותרה מאחור. לא רק המשפחה, אלא גם הבית, האוכל, המנהגים, שגרת היום יום. בגלל שהם לא מתלוננים – לא שמים לב לכך. "כן, כי אחרי השואה, מצוקות מהסוג שאני מתאר בספר - כאילו אינן חשובות עוד. השואה כל כך גדולה, עד שהיא מאפילה על הכול. אבל אני רוצה לראות אותם כאנשים כמונו, אנשים שחווים דיכאונות ומצוקות. אם מעיפים אותך מהבית שלך למקום גנרי, בלי ייחוד, זה אולי לא הורג אותך, אבל מפיל את רוחך. אתה יכול להגיד: 'ניצלתי, כי בזכות המקום החדש אני לא מת'. אבל מבחינת איכות חיים, עדיין החוויה הזאת קשה מאוד. מה קורה לאדם שגר בבית עם שישה חדרים כשמעבירים אותו לחדר וחצי? לא רק הצפיפות מקשה, זאת גם מצוקה נפשית. אתה צריך להיפרד מהחפצים שלך, מהזיכרונות שלך, מהזהות שלך. אפשר להגיד: 'הם מפונקים, עוד מעט יהרגו אותם'. אבל בעיניי השאלות האלה הם חלק מהדרמה הענקית שעברה על היהודים באותה תקופה. "כשקלמפרר כתב את היומן שלו, הוא כתב על החיים שלו, על הספרים שלו ועל הדיכאונות שלו. וכשבא אליו "אני רוצה לראות את הגרמנים היהודים כאנשים כמונו, שחווים דיכאונות ומצוקות. מה קורה לאדם שגר בבית עם שישה חדרים ומעבירים אותו לחדר וחצי?"