Ascola10web

10  אסכולה   62  היום שאחרי: ןופצה לובג העקורים הקול שלי מייצג את תושבי הצפון שחיים כעת תחת אש או אלה שנעקרו מביתם. שורשינו נטועים שם, ליבנו נשאר שם כאשר אנו מביטים מרחוק בבתים החרבים, בשדות השרופים, במטעים הקמלים. דליה עמוס ש מי דליה עמוס, אני תושבת מטולה ואמא לשלושה ילדים, עומר עידן ועמית, אנחנו מפונים מביתנו האהוב כבר שבעה חודשים וללא אופק חזרה לצפון. בתפקידי אני מנהלת אזורית של שני מרכזי החוסן בקו העימות הצפוני לחצי מיליון איש, בהפעלת מרכז משאבים מיסודו של פרופ' מולי להד, מרכז שנים במענים של חוסן, חירום 45 שמתמחה כבר יותר מ־ וטראומה. כאשר ביקשתי ללמוד לתואר שני, האפשרויות שעמדו בפני היו באזור המרכז. כאמא שעובדת במשרה מלאה, זה לא היה ריאלי ונאלצתי להמתין. נפתחה בפניי ההזדמנות ללמוד לתואר שני 46 רק בגיל כאשר האוניברסיטה הפתוחה הציעה קבוצה ללימודי תואר בממשל ומדיניות ציבורית לשלטון המקומי ביסוד המעלה, ושם התקבצנו, סטודנטים מיישובי הגליל והגולן — קבוצה קטנה שכל אחד מאיתה עושה היום חיל. הזדמנויות כאלה חשובות מעין כמותן לתושבי הפריפריה — בחינוך והשכלה, בריאות, כלכלה, חקלאות ותרבות — לצערי, חלקן עדיין לא בנמצא. באוקטובר השתלבה המציאות המשותפת האישית 7 ב־ והמקצועית שלי, בין הצורך להוציא את ילדיי במהירות האפשרית מקו הגבול מחשש לכיבוש היישוב ובמקביל, להפעיל את מערך החירום של מרכזי החוסן כדי לתת מענה לתושבים. כך, בזמן מנוסה, עם תיק ובגדי קיץ אחדים בתוכו (מי חשב באותו רגע שלא נוכל לשוב לביתנו חודשים ארוכים), הפעלנו את קווי הסיוע הרגשיים, יצרנו קשר עם הרשויות, שפתחו את החמ"לים, והתחלנו לבצע את כל הפעולות שנערכנו לקראתן בשנים האחרונות. נוף צפון הארץ (צילום: אבנר הופשטיין) (באדיבות המצולמת)