Ascola10web

61   אסכולה  10 בתום הפעימה השביעית והאחרונה של שחרור החטופים נוצרה אפשרות, לפחות תיאורטית, להחזיר עוד חטופים, אבל ישראל קבלה על כך שחמאס מנסה לשחרר שלא בהתאם למכסות שסוכמו. בדיעבד, האם איבדנו אפשרות להציל עוד חיים? “אני חושבת נפתח חלון הזדמנויות להחזרת החטופים — המדינה חייבת לעשות הכל כדי להחזירם, בכל מחיר. אחרת מתחיל ‘סחר בבני אדם' והוא הכי אכזרי שיש. נכון שהדאגה הראשונה היתה לילדים ולקשישים, שזה פשוט בלתי נתפס שהם נחטפו. אני חושבת שהמדינה היתה צריכה להציע את שחרור כל האסירים בבתי הכלא תמורת כל השבויים מהרגע הראשון. היה צריך לעשות את זה מייד “. האסירים הביטחוניים בבתי הכלא הם תעודת ביטוח לעתיד, לא? “בזמנו היתה סדרה דוקומנטרית בטלוויזיה בשם “מגידו" של איציק לרנר שעקבה אחרי האסירים הביטחוניים בכלא מגידו. אפשר לראות שהאסירים ממשיכים את הפעילות הטרוריסטית שלהם בתוך כותלי ‘בתי כלא'. הם מנהלים את סדר יומם, יש להם התארגנות פוליטית, העובדה שיש להם ‘דובר' שמנהל מו"מ עם הנהלת הכלא — לא תחולל שינוי בתפיסה שלהם. זאת במקום לחשוב בחוכמה איך מכינים תוכנית ארוכת טווח לשיקום אסירים, ללמד אותם חשיבה ביקורתית ולנסות ולשנות את אופן החשיבה שלהם על טרור. הרי הם נכלאים ואז יש את הפת"ח וחמאס שמנהלים את בתי הכלא, במקום לפרק את הפעילות הפוליטית שלהם. זו משימה לאומית ומחשבה למרחקים ארוכים — המדינה צריכה לחשוב ולתכנן כיצד אסיר ביטחוני שיושב אצלה עשרות שנים בכלא יצא ביום מן הימים עם חשיבה אחרת, ביקורתית מבלי לחזור למעגל הטרור". וזה אפשרי? “קראתי בעיתון הארץ ריאיון מרתק עם ההיסטוריונית רעות הררי מאוניברסיטת תל אביב שחקרה איך ארה"ב שיקמה את האומה היפנית אחרי מלחמת העולם השנייה. איך הם הניחו את הנקמה בצד ויצרו אומה חדשה עם ערכים ליברליים שמוחקים שנאה ובמקומה בונים אומה מתקדמת. אז עובדה שזה אפשרי, כי טרור לא מוכתב בהכרח מלמעלה. אני לא חושבת שאדם נולד טרוריסט. אני נזהרת לא להשתמש בביטוי ‘חינוך מחדש' כי יש לו קונוטציות לא טובות. אבל אפשר לחנך לדרך אחרת של מחשבה, להסתכלות אחרת על מציאות. אני מאמינה שהכול מתחיל בחינוך. ואם חינכו אותם לשנוא אותנו — אז כשהם בידינו אפשר לנסות לפרק את השנאה". העיתונות והתקשורת מטפלים הרבה בסוגיית החטופים, אבל מאידך התקשורת מגששת באפילה לגבי מידע הנוגע לצד השני. אנחנו עסוקים בניחוש בלתי פוסק של ‘מה חושב חמאס' ובדרך כלל טועים. בתור 2 עבדתי בחברת החדשות של ערוץ 2001־ “ב תחקירנית, וקיבלתי את התפקיד בזכות בני. כי אחרי שהם ראיינו אותי מספר פעמים ושמעו שאני סטודנטית לתואר שני בתקשורת פוליטית הם התעניינו אם אני רוצה להיות תחקירנית אצלם. זו היתה תקופת האינתיפאדה השנייה, ואחד הדברים שזכורים לי היטב הוא שאחרי כל פיגוע וכל אירוע בטחוני היינו מעלים לשידור את ההנהגה הפלסטינית מהגדה לדרוש מהם תשובות ולקיחת אחריות. ראיינו את מרואן ברגותי, מוחמד דחלאן, ג'יבריל רג'וב ועוד. והם היו מדברים בעברית או אנגלית אל האנשים בישראל. לאויב היה פנים, והיתה לו כתובת. ידענו מי הם. היום אנחנו לא יודעים מול מי אנחנו עומדים וזה יוצר נתק מאוד גדול של מידע. אין לנו מושג הרי מיהו באמת סינוואר וההנהגה הפלסטינית ומה הם מתכננים. גם במובן  הזה, הלכנו הרבה מאוד אחורה". אפרת אברהם־ליבנה היא דוברת האוניברסיטה הפתוחה. קראתי בעיתון הארץ ראיון מרתק עם ההיסטוריונית רעות הררי מאוניברסיטת תל אביב שחקרה איך ארה"ב שיקמה את האומה היפנית אחרי מלחמת העולם השנייה. איך הם הניחו נקמה בצד ויצרו אומה חדשה עם ערכים ליברליים שמוחקים שנאה ובמקומה בונים אומה מתקדמת. אז עובדה שזה אפשרי, כי טרור לא מוכתב בהכרח מלמעלה.