Ascola10web

10  אסכולה   52  היום שאחרי: תרושקת לדבוק בסדר יום חדשותי עמוס לעייפה, שהפך עם הזמן שעבר והסתבכותה של המערכה בדיוק למה שנועד למנוע: טריוויאלי, בנאלי ורדוד. בערוצים חששו מ"חזרה לשגרה" – ובחסות החשש הזה חזרו לשגרה. עוד ועוד שידורים ממושכים מהקיץ החמה ועד קיצה, עם הפוגות קלות בלבד לתוכניות ריאליטי רדודות. המחסור באמירות מקוריות, ובעיקר במידע אמין, הביא לאולפנים מצעד אין סופי של אנשי צבא וכוחות הביטחון לשעבר, שעיקר יכולתם הייתה בהסברת העבר ובהפרחת פרכות לגבי העתיד הלא ברור. לחגיגה הצטרפו הכתבים והפרשנים מבית. אלה, במקום לצאת לשטח ולהביא סיפורים, העבירו שעות על גבי שעות בישיבה באולפנים המחוממים או הממוזגים (תלוי בעונות השנה) וברברו עצמם לדעת. כל מסר אגבי של דובר צה"ל הפכה לידיעת זהב שיש להפוך בו ולדוש בו כי אין כל מידע אחר שיתמוך בו או ירחיב את היריעה. בשלב מסוים היחידים שהביאו מידע חדש לאורך היום, בתוכניות אקטואליה ארוכות ומתישות, היו כתבים ופרשנים לענייני ערבים. היצע המקורות שלהם כולל עיתונות ערבית שרובנו לא נחשף אליה, ולפיכך הם יכולים לחדש לנו כיצד נראים הדברים מעבר לגבול. הכתבים הצבאיים לעומתם התמסרו למקורות הרשמיים והוכיחו (לא בפעם הראשונה) מחסור במידע שנמדד במטבעות קשים. כאן גם ניתן היה לאמוד את הפער בין העיתונאים בפרינט ובאון ליין (שברשותם זמן רב יותר להביא מידע) לבין העיתונאים באולפנים שפועלים בשיטת האינסטנט. מהחודש השלישי התעצב מחדש התמהיל לאסונות ובנאליות. אסונות זכו לסיקור מדוקדק, כולל בכי בהלוויות הקשות וביקורים חוזרים ונשנים באתרי ההריגה. הבנאליות ה"מאזנת" התמקדה בעיקר בשטויות: כל פליטת פה של בכיר בטורקיה זכתה לסיקור חוזר, כל אמירה של טלי גוטליב לניתוח דק ומדוקדק. זמן אוויר מתמלא באוויר חם אולפני החדשות היו צריכים למלא הרבה זמן אוויר, אבל ניצלו את חלקו לאוויר חם. במקום לקיים דיון משמעותי ומקיף במצב הכלכלי, במצוקת החקלאים בדרום ובצפון, בהשלכות העקירה של רבבות אנשים מבתיהם ובמחדלי המדינה כמעט בכל תחום, העדיפו להתמקד בחדשות "הארד קור" (נפילת טילים, איומים ביטחוניים, סיורים רוויי פאתוס בעזה, בחסות דובר צה"ל) ובחדשות "קלות" (מריבות פוליטיקאים מטופשות, אמירות סרק, צבע סתמי). פה ושם הבליחו כתבות על המצב המורכב יותר, אולם אלה נשטפו בים המלל של ה"פרשנים". כי בשביל לקיים דיון משמעותי על חינוך, חקלאות ורווחה יש צורך בעבודת נמלים, באיסוף נתונים, בהצלבה ובהבנה של החומר. קל הרבה יותר להזמין נציגים משתי משפחות חטופים ולתת להם לריב בשידור חי. ה"ניוז סייקל" בישראל הוא בלתי נסבל גם בימים רגילים, שבהם לא מתקיימת מלחמה בשלוש חזיתות, עם הרוגים, חטופים וגיוס מילואים על מלא. הגישה למאורעות היום סובלת כמעט תמיד מעודף היסטריה, מזיוף זעזועים מכל "אמירה" של פוליטיקאי זב חוטם ומעיסוק בטפל. במצב הזה קשה לעיתונות לעבד נתונים ותהליכים באופן קר והגיוני, והיא מתמסרת לטריוויה שקל להביא אל המסך. עבודת התחקירנות מתחלפת ב"הפקה": במקום לברר מה קרה, פשוט מביאים מישהו שיביע עמדה. באקלים הזה מתגבר כוחם של "טאלנטים של העיתונות", כולל עיתונאים שהתיימרו פעם להיות רציניים או מוערכים בזכות המידע שהביאו וכיום מתמסרים לאווירת שוק הדעות באולפן, ומסייעים להעביר שעות על גבי שעות בשידורים ארוכים וריקים ממידע או מתובנות מועילות לציבור. הקהל בבית – כלומר זה שלא חותך לבינג' של בריחה ממציאות בנטפליקס – נותר שבוי במקסם תעתועים של "חדשות". הוא הופך לשותף סמוי, צופה־זומבי, במשדר ארוך וזול להפקה שבו מתחלפים הדוברים בכיסאות מוזיקליים של תקליט מקולקל. שוב ושוב הוא נדרש לשמוע הערכות סותרות לגבי מושגים שהופכים פריכים ככול שהזמן נוקף: הניצחון המוחלט, מיטוט החמאס, שיקום העוטף וכיוצא בזה. אבל אחרי יותר מחצי שנה של אירוע שהתחיל בתנופת נקם ומסתיים בסוג של דשדוש ברצועה ואין־אונים בצפון, הגיע הזמן לדרוש גם מערוצי הטלוויזיה להסיק מסקנות הצו הדמוקרטי מורה להגן על חופש הביטוי ובאמצעותו על חופש העיתונות. אולם יש גם מה שנקרא "עודף מידע". עיתונות רצינית ואחראית צריכה לקבל החלטות על תעדוף, מינון וסדר יום בעל ערך ממשי