Ascola10web

45   אסכולה  10 וקוראים ל"שחרורה של פלסטין מהנהר ועד הים" ("שחרור" שפירושו השמדתה דה־פקטו של מדינת ישראל, ואולי גם של אזרחיה). הצעירים הללו מתעלמים במפגיע מהעובדה שהחמאס מייצג ערכים אנטי־ליברליים ואנטי־הומניסטיים במובהק, או שהם תומכים ביודעין באידיאולוגיה החמאסית. הם מצדיקים את עמדתם באמצעות מושגים מעורפלים של "חירות", "עצמאות" ו"שוויון". במקרים כגון אלו, שהתגלו באחדות מהאוניברסיטאות הנחשבות ביותר במערב, נחשפה ההשכלה הגבוהה במלוא עליבותה, בעיקר משום שצעירים אלו הפגינו תמיכה בלתי־מסויגת בערכים הנוגדים במובהק את הערכים היסודיים ביותר של התרבות שהעניקה להם מלכתחילה את הרעיונות בדבר שחרור, חירות, שוויון וכיוצא בזה. מה שחמור לא פחות, נראה כי צעירים אלו אינם מסוגלים כלל לדון באופן רציונלי ושקול על הרעיונות שבהם הם תומכים, וכי הם נמנעים מלבחון את עמדותיהם לאור ראיות היסטוריות, לאור שיקולים פילוסופיים ולאורה של ביקורת עצמית נוקבת. כישלון זה אמור לשמש לנו כאזהרה, משום שההשכלה הגבוהה בישראל, בייחוד בתחומי מדעי הרוח והחברה, נוטה להיות מושפעת מהלכי הרוח הנוהגים באקדמיה המערבית. ברור, מכל מקום, כי המצב בישראל איננו טוב בהרבה מכפי שהוא מעבר לים: גם כאן השיח הפוליטי מבוסס בעיקר על טיעונים רדודים, ורובם המוחלט של המשתתפים בשיח זה אינם מודעים כלל למשמעותן של המילים שבהן הם משתמשים. מילים וביטויים כגון "חירות", "ליברליזם", "הפרדת רשויות", "ריבונות" ואף "הטוב" נזרקים לחלל האוויר כסיסמאות חלולות, והשיח על אודותיהם אינו מבוסס על הבנה ממשית של הרעיונות הנידונים. זהו שיח המסתמך בעיקר על אמירות נבובות, על דמגוגיה ועל שקרים. שיח כזה איננו מתקיים בתנאים של דיאלוג ממשי ושל הקשבה איש לדברי רעהו, והצדדים הנוטלים בו חלק הם דוגמטיים בעיקרם, ואינם מסוגלים לקבל את האמיתות (החלקיות) המצויות גם בצד השני. למרבה הצער, החינוך האקדמי כיום לא הצליח לבסס עקרונות של שיח מסוג אחר, רציונלי ובלתי אלים. זאת ועוד: חינוך הומניסטי־ליברלי, כפי שאני מבין אותו, אמור להקנות ללומדיו את היכולת לחשוב ולהתבטא באופן בהיר. זאת משום שבהירות המחשבה והביטוי היא התנאי המרכזי להבנה אמיתית ולאפשרות קיומו של דיון משמעותי ופורה (להבדיל מסתם התנצחות מילולית עקרה). ההשכלה הגבוהה בימינו, בייחוד במדעי הרוח והחברה, עוסקת לעתים קרובות בהפך המוחלט: היא משתמשת במושגים מעורפלים, בדרכי ניסוח פתלתלות ועמומות במתכוון, וגורמת לתלמידיה לחשוב שדרך התנסחות מסובכת עדיפה בהרבה על ניסוחים בהירים, משום שהיא מצטיירת כמתוחכמת או כעמוקה יותר. זוהי שגיאה חמורה, משום שבאופן זה נוצר מצב הדומה דמיון רב למצב שתיאר תוקידידס לעיל: המילים מאבדות את משמעותן, והשיח הרציונלי המשותף הופך לבלתי אפשרי. רבים טוענים כי מטרתו של החינוך בכלל, ושל ההשכלה הגבוהה בפרט, היא להנחיל ערכים מסוימים המזוהים בדרך כלל עם ערכיה של הנאורות המערבית. השקפה זו נראית לי נכונה, אך במידה מוגבלת בלבד: נראה לי כי מרצים המבקשים להטיף לאימוצם של ערכים כלשהם (ולדחייתם של רעיונות או אידיאלים אחרים) לא רק שייכשלו במשימתם זו, אלא שהם יביאו לתוצאה ההפוכה. הסטודנטים, ועל כך אני יכול להעיד מניסיוני שלי, אינם מעוניינים בהטפות מוסר, וודאי שאינם מעוניינים בחינוך "פוליטי" (כזה ש"מסביר" להם מהן העמדות ה"נכונות" או ה"מוסריות" שבהן יש להחזיק). הם זקוקים לחינוך המטפח מידות טובות מסוימות – כגון התעמקות, רוחב אופקים ויכולת הבנה – והם צריכים שיסייעו להם להבין רעיונות סבוכים, אבל הם אינם זקוקים כלל שיאמרו להם מהם האידיאלים שבהם יש להאמין או שאותם יש לדחות. המרצה באוניברסיטה איננו שואב את סמכותו מכך שיש בידיו מערכת ערכים נכונה, אלא מכך שהוא מסוגל להסביר את הרעיונות שעליהם מבוססות מערכות ערכים שונות (ולעתים מנוגדות), ולאפשר לסטודנטים לדון בינם לבין עצמם ביתרונותיהם ובחסרונותיהם של רעיונות אלו. לפנה"ס), הפילוסוף היווני הדגול, הבין 399 –470( סוקרטס היטב כי מורה טוב איננו מי שנותן לתלמידיו את ה"אמת" (תהא אשר תהא), אלא מי שמאפשר לתלמידיו להגיע אל האמת בכוחות עצמם, באמצעות דיאלוג מַתמיד, ומתוך חקירה עצמית ביקורתית. נדמה לי שזהו האתגר הראשי העומד כעת בפני ההשכלה הגבוהה בישראל: לאפשר ללומדים בה להבין את הרעיונות שהם עצמם מחזיקים בהם, ולהקנות להם את האמצעים להעריך רעיונות באופן שקול והגיוני. אם יעלה בידן של האוניברסיטאות בישראל לעשות זאת, אזי תהיה בכך משום תרומה רבת ערך, ואולי אף חיונית, ליציבותה של החברה הישראלית וליכולתה להתמודד עם הקשיים הרבים  שעוד נכונו לנו. יקי מנשנפרוינד מנחה במחלקה להיסטוריה, פילוסופיה ומדעי היהדות, ומרכז קורסים בתוכנית ללימודי תרבות. מלמד קורסים בפילוסופיה יוונית, פילוסופיה של המוסר, אסתטיקה, ספרות ולימודי מדע.