Ascola10web

10  אסכולה   44  היום שאחרי: הימדקאו ךוניח כיום היא שהמנגנונים שאפשרו לנו לקיים את השסעים ואת העימותים הפנים־חברתיים שעימם אנו מתמודדים אינם מתפקדים עוד באותה מידה של יעילות ושל ביטחון. תהליכי ההתפרקות של החברה הישראלית כעת אינם נובעים אפוא כתוצאה מקיומן של מחלוקות, אלא מאי־היכולת להכילן. אי־יכולתה של חֶברה להכיל מחלוקות ולדון בהן קשורה, לפחות בחלקה, להיעדרה של שפה משותפת או להיעדרן של אמות־מידה משותפות להערכה של טיעונים. 395 –460( ההמחשה לטענה זו מצויה בכתביו של תוקידידס לפנה"ס), ההיסטוריון היווני שתיעד את מלחמת הפלופונס לפנה"ס), בין אתונה ובעלות בריתה ובין ספרטה 405– 431 ( ובעלות בריתה. תוקידידס תיאר בפסקה ידועה את המשבר התרבותי העמוק שבו היו נתונות ערים יווניות רבות בתקופת המלחמה. בין היתר קבע תוקידידס כי בתקופה זו "משמעותן הרגילה של המלים בהערכת מעשים נתחלפה כרצון איש ואיש, העזה נמהרת נחשבה כנאמנות אמיצה לחבורה; התמהמהות מרחיקת־ראות – כפחדנות מתפרכסת; המתינות – ככסות־עיניים למורך־לב; פקחות בכול – רפיון ידיים בכול; פחזות של טירוף הועלתה לאחת ממידות הגברות; זהירות במזימה – אמתלה יפת־מלים להשתמטות. חמום־הראש היה נאמן תמיד, והמדבר כנגדו – חשוד. מי שעלתה מזימתו בידו – פיקח; המגלה התנכלות – פיקח שבפקחים" (תוקידידס, תולדות מלחמת פילופוניס, תרגום: א"א הלוי, ירושלים: מוסד ביאליק, תשי"ט, ספר שלישי, פב). קטע זה ממחיש היטב מה מתרחש כאשר אמות־המידה המשותפות לדיון נעלמות, וכאשר כל "איש ואיש" קובע לעצמו את משמעותן של מילים ואת משמעותם של מושגים. בעידן הנוכחי אפשר להצביע על מצב דומה המתקיים בעימותים פוליטיים המתנהלים בישראל, בין אם הם מתרחשים בזירה הפוליטית, בפרלמנט או במוסדות השלטון האחרים, או בעיתונות הכתובה והמשודרת וברשתות החברתיות. היעדרה של השפה המשותפת מתבטא כאן גם בעצם הנכונות (או ליתר דיוק, היעדרה של נכונות זו) להקשיב לדבריו של היריב, להעריך אותם באופן תבוני, ולמתוח עליהם ביקורת עניינית. ראוי לציין כי במדינות נוספות במערב, ובהן אף ארצות הברית, ניתן להבחין בתופעה זו, כאשר הצדדים השונים אינם מסוגלים עוד להידיין זה עם זה, אלא לכל היותר להתעמת – אלא שבעימותים מסוג זה, להבדיל מדיונים רציונליים, אין עוד מקום להצגה של רעיונות סדורים, מגובשים ומנומקים, אלא רק להטחת האשמות, טיעונים לגופו של אדם או השמצות מופרזות. דומה כי האנלוגיה לחברה הישראלית בת זמננו איננה נדרשת כמעט. תוקידידס מצביע כאן על כישלון חינוכי, שהיה מן הסתם אופייני לאתונה של התקופה ההיא, ושהיה בין הגורמים העיקריים למשבר הפוליטי העמוק שאליו נקלעה החברה האתונאית בתקופת המלחמה. נדמה לי כי החברה הישראלית של ימינו נגועה בבעיות דומות. בהקשר זה יש לחינוך ההומניסטי־ליברלי תפקיד חשוב מאין כמוהו. כוונתי, בין היתר, ליצירתה של זירה תרבותית שבה מחלוקות יכולות להתבטא (אבל לאו דווקא להיפתר!), שבה מתחוללים עימותים (ולאו דווקא פשרות), ושבה יכולים הצדדים השונים להיאבק (ולאו דווקא ליישב מאבקים); אלא שמאבקים אלו, שאין ביכולתה של ההשכלה הגבוהה לפתור, צריכים להתקיים באופן מסוים, שאיננו כולל אלימות פיזית או מילולית, ושאיננו מבוסס על דמגוגיה, מניפולציות כוחניות או כפייה. החינוך ההומניסטי־ליברלי, כפי שהוא מתקיים במסגרת החינוך האקדמי, הוא תנאי חשוב – וייתכן שאף הכרחי – לייסודה של זירה חופשית מסוג זה, משום שאחת ממטרותיו הראשיות של חינוך זה הוא לאפשר את קיומו של דיון חופשי, שהמשתתפים בו מחויבים לשימוש נכון ומדויק במושגים, להבנה של העמדות השונות ולנכונות לאפשר לכל הצדדים להביע את דעתם. במילים אחרות, ההשכלה הליברלית־הומניסטית מבוססת על מה שמכונה "תרבות דיון", המאפשרת לרעיונות שונים להתבטא ולהתחדד זה כנגד זה. השכלה גבוהה שלא תציע זאת לתלמידיה לא תהיה ראויה לשמה, ולא תהיה לה זכות קיום כלל. תמרור אזהרה באקדמיה שמעבר לים לאור מה שנאמר עד כה, אין מנוס מלקבוע בצער כי ההשכלה הגבוהה, בישראל ובמקומות רבים אחרים, נכשלת בתפקידה היסודי – הקנייתו של חינוך הומניסטי־ליברלי בסיסי, שאת עקרונותיו הצגתי כאן בקצרה. בכישלונה החריף ביותר של ההשכלה הגבוהה בימים אלו ניתןהיהלצְפותבמדינותהמערביותשמחוץלישראל, ובתגובתן של החברות הללו לנוכח אירועי השבעה באוקטובר. צעירים רבים במדינות אלו מפגינים תמיכה בלתי־מסויגת בחמאס, ההשכלה הגבוהה בישראל תצטרך להתמודד עם שורה של משברים ושל תמורות הפוקדים את החברה הישראלית בשנים האחרונות, ושהחינוך ההומניסטי־ליברלי באוניברסיטאות בישראל ייאלץ לתרום את תרומתו בהתמודדות זו.