Ascola10web

10  אסכולה   42  היום שאחרי: הימדקאו ךוניח ט ראומת השבעה באוקטובר עדיין לא עובּדה על ידי החברה הישראלית, ואין ספק שזמן רב מאוד עוד יחלוף בטרם הכלת האירוע הזה והשלכותיו יוכלו להגיע לסיומן. אבל אין ספק כלל שהתרבות הישראלית תצטרך להגיב לטראומה, לחשוב מחדש על עצמה ועל יחסי הקבוצות המרכיבות אותה, וכן כמובן על יחסיה עם שאר העולם. נראה כי תפקידו של החינוך בכלל, ושל החינוך האקדמי בפרט, יהיה מכריע בשנים הצפויות לנו, משום שהחינוך הוא אחד המכשירים העיקריים שבאמצעותם חברה יכולה להפעיל את מנגנוני העיבוד וההכלה של אירועים היסטוריים ולהתמודד עימם. בהקשר זה אני מבקש לדון על אתגריו של החינוך ההומניסטי־ליברלי בעתיד הקרוב – בעיקר לאור השבעה באוקטובר, אבל גם לנוכח משברים אחרים של החברה הישראלית, שחלקם החלו עוד זמן רב קודם לכן. כוונתי היא בין היתר למשבר שעורר הניסיון לבצע בישראל מהפכה חוקתית (או "רפורמה משפטית" כפי שמכנים אותה תומכיה), והעימותים שהתעוררו כתוצאה מכך. נראה לי, כפי שוודאי נראה גם לרבים אחרים, שההשכלה הגבוהה בישראל תצטרך להתמודד עם שורה של משברים ושל תמורות הפוקדים את החברה הישראלית בשנים האחרונות, ושהחינוך ההומניסטי־ליברלי באוניברסיטאות בישראל ייאלץ לתרום את תרומתו בהתמודדות זו. ראשית אסביר בקצרה לאיזה מין של חינוך אני מתכוון כאשר אני מדבר על חינוך הומניסטי־ליברלי. ההומניזם הוא כינויה של ההשקפה התרבותית שנוסדה באיטליה במסגרת התנועה המכונה רֶנֶסַנס ("לידה מחדש"). השקפה זו התפשטה במהירות בחלקים נרחבים באירופה, והתמקדה בעיצובו של האדם על כל צדדיו, תוך הדגשה מיוחדת של העיסוק בחוויה האנושית, כפי שהיא מתוארת ומוסברת על ידי מדעי הרוח כגון הספרות, האומנות, ההיסטוריה וכיוצא בזה. ההומניזם העמיד את האדם במרכזו של העולם, וביקש להבין את מהותו ואת מקורות הרעיונות האנושיים, מבלי להידרש לכתבי הקודש. במובן זה החינוך ההומניסטי הוא חילוני במהותו, אף כי ההומניזם, בניגוד לדעה רווחת, איננו אנטי־דתי כלל, ורבים מבין נציגיו המובהקים של ההומניזם (בייחוד בראשיתו) היו אדוקים בדתם. ההומניזם העמיד את כשריו הטבעיים של האדם, ובייחוד את התבונה, בראש מעייניו, וביקש להראות כיצד התבונה מסוגלת לכוון את מעשיו של האדם ואת חקירותיו לעבר האמת. בתור אידיאל מוסרי (ובמובן מסוים אף פוליטי) ההומניזם היה ממקורותיו של המושג "כבוד האדם", המזוהה גם עם ערכי הפילוסופיה ) ועם הליברליזם המודרני, 18 של הנאורות (במאה ה־ ומבחינה זו הוא גם אחד ממקורותיה העיקריים של המחשבה הדמוקרטית המודרנית. החינוך הליברלי איננו נבדל במהותו מהחינוך ההומניסטי – הם מבוססים על אידיאלים דומים, הגם שאינם זהים לחלוטין. החינוך הליברלי, בתור אידיאל, מבוסס על הקנייתה של השכלה כללית, שאיננה מיועדת לשם הכשרה מקצועית או לשם הקנייתן של מיומנויות מקצועיות המיועדות למומחים, אלא לשם הכשרתו של "אדם חופשי" (לפחות ברוחו), המסוגל לחשוב, להתבטא ולפעול באופן עצמאי. השכלה כללית מסוג זה תכלול בעיקר את האומנויות ומדעי הרוח, אך גם ידיעות בסיסיות במדעים המדויקים ובמתמטיקה וכיוצא בזה. החינוך הליברלי נחשב לעתים קרובות כתנאי הכרחי בכינונה של אזרחות טובה, או כחלק מהותי מחינוכו של אדם בעל תודעה חופשית המסוגל ליטול חלק פעיל וביקורתי בקהילה הפוליטית שהוא חבר בה. אפשר להסכים כי האידיאלים של החינוך הליברלי והאידיאלים של החינוך ההומניסטי אינם סותרים, וכי יש לגדול מכישלון חינוכי אל עתיד ליברלי לחינוך ההומניסטי־ליברלי תועלת משמעותית הנחוצה לחברה הישראלית, בייחוד בתקופה קשה זו. עידוד לחינוך כזה יכול לסייע ביצירתה של זירה תרבותית שבה מחלוקות יכולות לבוא לידי ביטוי ללא אלימות פיזית או מילולית, ומבלי להתבסס על דמגוגיה, מניפולציות כוחניות או כפייה. זהו אתגר מרכזי של מערכת ההשכלה הגבוהה בישראל כיום. ד"ר יקי מנשנפרוינד