Ascola10web

15   אסכולה  10 הסדרה פרוצדורלית של כללי המשחק, כפי שתיארתי לעיל, היא תנאי הכרחי ליציאה מהמשבר החוקתי, אך אינה תנאי מספיק. הסדרה זו חסרה את המענה ההכרחי לגירעון המרכזי שחשפה המציאות המבהילה: הבטחת חירות האזרח הקטן מפני שרירות השלטון, כל שלטון, ומפני כוח בלתי מוגבל שהוא יכול לרכז בידיו. גירעון מרכזי שאליו הוא עד כמה זכויות 2023 נחשפו אזרחי ישראל בשנת היסוד שלהם ניתנות לפגיעה בשל היעדר עיגון חוקתי ראוי לזכויות האדם, כשהבסיסית שבהן היא הזכות לשוויון. מספיק להתבונן בעולם. במבט השוואתי, מגילת זכויות חוקתית מודרנית כוללת כחמישים זכויות, ובממוצע מגילות זכויות כוללות זכויות. בישראל מגילת 35 כ־ הזכויות חסרה. אצלנו יש עשר זכויות הזוכות לעיגון חוקתי מפורש (הזכות לחיים, לכבוד, לשלמות הגוף, לקניין, לפרטיות, לחירות, לכניסה ויציאה מישראל, לבחור, להיבחר ושוויון בבחירות). זהו. בניגוד לרוב המוחלט של מדינות העולם זכויות יסוד בסיסיות כזכות לשוויון, חופש ביטוי, חופש דת, הזכות לחינוך ועוד, אינן מעוגנות באופן חוקתי. ההגנה החוקתית היחידה הניתנת להיבטים מסוימים של זכויות אלה היא מכוח פרשנות בית המשפט העליון ל'כבוד האדם', שהיא חלקית, נחותה מחקיקה חוקתית, ועשויה להשתנות בעתיד, כפי שהתרחש לאחרונה בארצות הברית בעניין הזכות להפלות. הסכמה על כללי משחק משטריים היא קריטית, אך לא ניתן לתלות את התקוות בכללים פרוצדורליים בלבד. מרעיון ה"חוקה הרזה" נפקדת ליבת הדמוקרטיה: הזכות לשוויון. השוויון הוא המדרגה היסודית שעליה צריך להיבנות כל הבניין. ויתור על השוויון כערך חוקתי מעוגן ומוגן איננו יהודי ואיננו דמוקרטי. אז מהו התיקון הנדרש? לצד חוק יסוד: החקיקה יש לדרוש עיגון חוקתי של זכויות יסוד, ובראשן עקרון השוויון, על בסיס מגילת העצמאות. כאשר שר המשפטים יריב לוין הציע את "רפורמת המשילות" שלו, הוא טען שהוא רוצה לחזק את הדמוקרטיה, לשקם את המשילות, להשיב את האמון במערכת המשפט ואת האיזון בין שלוש הרשויות. בפועל, לו הרפורמה שהציע הייתה עוברת במלואה כל אחת ממטרות אלו הייתה נפגעת קשות. הגברת הפוליטיזציה והחלשת שומרי הסף והביקורת השיפוטית על רשויות המנהל הייתה מגבירה את השחיתות השלטונית ופוגמת באיכות ההחלטות וביכולת אכיפתן. הפוליטיזציה של מערכת המשפט הייתה מחלישה עוד יותר את האמון הציבורי בה. במקום איזון בין רשויות היינו מקבלים רשות אחת – המבצעת – עם כוח בלתי מוגבל, על חשבון שתי הרשויות האחרות. ובמקום חיזוק הדמוקרטיה היינו מקבלים שינוי יסודי בשיטת המשטר של המדינה, כולל החדרת אלמנטים סמכותניים ואנטי־דמוקרטיים. 20% בשנה שעברה פורסם שרק מהציבור הישראלי נותנים אמון בכנסת, ובסקר של המכון לחירות 85% – 2024 ואחריות מאפריל מהמשיבים הם בעלי אמון מועט, או אף חסרי אמון, בממשלת ישראל. דרושה "רפורמה" אמיתית, אבל דווקא בממשלה ובכנסת, שתכליתה חיזוק הדמוקרטיה, שיקום המשילות, והשבת האמון ברשויות הפוליטיות. ברשימה זו הצעתי ראשית כיוון לרפורמות חוקתיות כדי לתקן את קלקולי המשטר, כדי שאם חלילה נמצא עצמנו שוב במשבר חוקתי – היסודות יהיו מחוזקים, והאזרח יהיה מוגן בצורה טובה יותר. אך לכל אלו נדרשת הערת אזהרה: עיצוב חוקתי הוא חשוב. חוקה נוקשה עם מגילת זכויות מקיפה היא משמעותית, ועיגון של סמכויות בית המשפט לרבות ביקורת שיפוטית הוא חיוני. אך כל אלו לא שווים הרבה אם אין בחברה 'דמוקרטים' שמעריכים את חשיבות הדמוקרטיה הליברלית ומוכנים להגן עליה. ולכן, יחד עם כל שינויים אלו, נדרשים אוריינות דמוקרטית נרחבת בציבור וחינוך לדמוקרטיה מגיל  צעיר. בלי אלו שום עיצוב חוקתי לא יגן עלינו. פרופ' יניב רוזנאי הוא מנהל אקדמי משותף של "מרכז רובינשטיין לאתגרים חוקתיים" וסגן דיקן "בית הספר הארי רדזינר למשפטים", אוניברסיטת רייכמן. ראש הממשלה בנימין נתניהו ושר המשפטים יריב לוין. רפורמה משפטית או הפיכה שלטונית? (לע"מ / קובי גדעון)