Ascola10web

10  אסכולה   14  היום שאחרי: טפשמו רטשמ אז מה צריך לעשות? הרפורמה האמיתית צריכה לתקן את קלקולי המשטר ולהצעיד את הדמוקרטיה הישראלית קדימה ולא אחורה. אם אנחנו רוצים לחזק את האחריותיות של נבחרי הציבור ולחזק את השפעתו של הציבור על עיצוב המדיניות, הדרך הנכונה לעשות זאת היא באמצעות תיקון שיטת הבחירות על ידי אימוץ מרכיב אישי ומרכיב אזורי שיגבירו את האחריותיות וההיענות של הנבחרים לציבור. זו באמת רפורמה בהסכמה רחבה, שכן על כל שינוי כזה המליצו מכוני מחקר שלרוב משקפים עמדות נוגדות, כמו המכון הישראלי לדמוקרטיה ופורום קהלת. כמו כן, יש להגדיל את הכנסת ולחזקה, לקבוע חובת קוורום במליאת הכנסת ובוועדות, ובמקביל להקטין את מספר משרדי הממשלה. אנחנו צריכים לחזק את מנגנוני האיזון והבלימה ולא להחלישם. האם זה מספיק? ממש לא. למי שייזכר בנאומו של שר המשפטים יריב לין מיום , לוין הציע חבילת "רפורמות", שיצמצמו 2023 בינואר 4 את הביקורת השיפוטית, ישנו את הרכב הוועדה לבחירת שופטים ויחלישו את מעמדם של היועצים המשפטיים במשרדי הממשלה. אך רפורמה משמעותית אחת הייתה חסרה, ולא בכדי – הצעת חוק יסוד: החקיקה. זאת מפני ששר המשפטים ביקש רק גזרים – שינויים חוקתיים שיעצימו את כוחה של הממשלה, בלי מקלות – שינויים שיגבילו את כוחה. אבל זהו דווקא השינוי החוקתי ההכרחי ביותר. לישראל יש מספר חוקי יסוד המהווים את החוקה הישראלית. אלו מסדירים את מוסדות השלטון (כמו הכנסת, הממשלה, השפיטה, הצבא ומבקר המדינה), את זכויות האדם (חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו וחוק יסוד: חופש העיסוק) ואת הזהות הלאומית של המדינה (חוק יסוד: ישראל – מדינת הלאום של העם היהודי). אבל חוקי היסוד הקיימים לא כוללים הוראות המסדירות את מארג היחסים בין רשויות השלטון ואת הסמכות היסודית ביותר במשטר הדמוקרטי – סמכות החקיקה. חוק יסוד: החקיקה מיועד להיות הפרק בחוקה שמסדיר את כללי המשחק הפוליטיים – להסדיר את מערכת היחסים בין רשויות השלטון השונות ולייצב את המערכת על ידי קביעת הליך חקיקה שונה ומורכב יותר לחוקי יסוד, כדי להבחין בין "פוליטיקה חוקתית" ארוכת טווח ורחבת טווח ובין פוליטיקה יום־יומית קצרת טווח. כיום, היעדר כללי משחק מוסכמים מביא לכך שכל רוב פוליטי רגעי יכול לעשות שינוי לרעה בכללי המשחק, לטובתו ולטובת אינטרסים פוליטיים או אישיים צרים. ואכן, מאז 140־ נעשו בישראל כ 1958 חקיקת חוק יסוד: הכנסת בשנת שינויים חוקתיים. רק בעשור האחרון נעשו בישראל יותר שינויים חוקתיים מאשר בכל ההיסטוריה האמריקאית ביותר שנה. ישראל מצויה במצב כרוני של חוסר יציבות 230־ מ משטרי, כאשר כל הסדר חוקתי מצוי תחת איום מתמיד של שינוי בשלוש קריאות ביום אחד וברוב רגיל של חברי הכנסת. גם בהיבט זה ישראל חריגה. דמוקרטיות מודרניות כוללות מגוון הגבלות על שינויים חוקתיים: מהותיות, כמו בגרמניה, שם אסור לשנות את החוקה באופן שפוגע בכבוד האדם וביסודות הדמוקרטיה, או הליכיות, הדורשות פרוצדורה מיוחדת לשינויים חוקתיים, למשל, דרישה לרוב מיוחד או אישור במשאל עם, או טמפורליות (של זמן), כמו למשל באיטליה שם דרושה תקופת המתנה של מספר חודשים בין דיוני הפרלמנט בשינויים לחוקה. הגבלות אלו נועדו לוודא שהשינוי נדון באופן רציני ומבטא הסכמה רחבה ועמוקה של הציבור ולא קפריזה רגעית של רוב פוליטי שרירותי. בישראל, לעומת זאת, לא קיימות כל הגבלות. לכן, רק על ידי כינון חוק יסוד: החקיקה יציב ומקיף יהיה אפשר להתחיל לייצר שינוי בתרבות פוליטית המקריבה שוב ושוב את האינטרס הציבורי הרחב לטובת תועלות פוליטיות קצרות טווח וליצור יציבות חוקתית במקום משברים חוקתיים בלתי נגמרים. במסגרת חוק יסוד זה תוסדר גם מערכת היחסים בין הרשויות הפוליטיות ובין מערכת המשפט ותעוגן, אחת ולתמיד, סמכות בית המשפט להפעיל ביקורת שיפוטית ולבטל חקיקה של הפרלמנט, כאשר זו סותרת נורמות מהמדינות בעולם. 85%־ וכלליים חוקתיים, כפי שקיים בכ הבטחת חירויות האזרח הקטן בתקופה האחרונה יש קריאות לכך שישראל צריכה בעת הזו "חוקה רזה", חוקה שתעסוק רק בהסדרת רשויות השלטון, בלי הכרעות ערכיות שיעמיקו את הקרע בעם. הצגת הרעיון של "חוקה רזה" כ"אי־הכרעה במחלוקות ערכיות" מטעה. בוודאי שזו הכרעה. הכרעה שלא יעוגן עקרון השוויון, הכרעה שלא יתוקן חוק הלאום, שלא יקודמו נישואים אזרחיים או תחבורה ציבורית בשבת, אפליית הלהט"בים, אי־שוויון בנטל ועוד. החוקה ה"רזה" מונעת הכרעות חדשות על ידי "נעילת" המצב הקיים – ויתור עצום מצידו של המחנה הדמוקרטי שנקודת הפתיחה שלו היא בנחיתות. לא סתם זעקו מאות אלפי המוחים ברחובות "אם לא יהיה שוויון – נחסום את איילון".