Asad-Azi_Shai-Yehezkelli-Catalog

17 שי יחזקאלי שברים תרועה שי יחזקאלי מציג בציוריו מחוזות קסומים ופנטסטיים שאינם מזוהים עם מקום או זמן. הנוף המפורק והחידתי בציוריו מאתגר את הגבול שבין דמות לנוף, וכתמי הצבע שהוא מניח על הבד נעים בין הפשטה לבין רמז לדמויות ולנופים. הוא בונה מרחבים חזותיים עשירים באמצעות מישורים המונחים בחופשיות זה על זה, ללא ניסיון ליצור אשליית עומק או מרחבי פרספקטיבה. נדמה כי נושאי הציורים, הנרטיב והתוכן, הם משניים להרפתקה הציורית המרתקת. ציוריו של יחזקאלי פתוחים לנרטיבים ולפרשנות רחבה וכוללת, המזמינה את הצופה לצקת לתוכם את חוויותיו ומשמעויותיו דרך השקפת עולמו התרבותית, הלאומית והאישית. הדימוי נוצר בשלבים, בפרקי זמן שונים – כלומר כפעולה בעלת משך. עיקרון בסיסי נוסף אצל יחזקאלי, החוזר ומופיע בכל העבודות בתערוכה, הוא שהציור נבנה בשכבות; אף שבמבט ראשון נדמה כי הציור נעשה בהינף יד, פעולתו כוללת כמעט תמיד מחיקה של דימויים "שלא צלחו" באמצעות כתם אחר, שהופך למצע עבור דימוי חדש. הדימוי הסופי מחולץ דווקא מתוך גיבוב השכבות, במעין מה שהוא מכנה "ארכיאולוגיה ברוורס". לעתים בעקבות החלפת הדימוי משתנה הקומפוזיציה והציור כולו אף עשוי להתהפך ולקבל בסופו של דבר כיוון חדש. כל אלה 1 מצביעים גם הם על מעשה הציור כתוצר של מאבק ותסכול נצחיים, מצב קיומי של אי נחת. כמו בעבודותיו של אסד עזי, הדימויים המזוהים עם ציוריו של יחזקאלי חוזרים על עצמם לאורך השנים. העוגן הציורי חוזר ונשנה: זוהי רגל המסתיימת בנעל או במגף (במבט צד), כפי שהיה מקובל במצרים העתיקה. אולם בניגוד לציורי הפירמידות, הדמויות של יחזקאלי אינן מעוררות תחושה של הוד והדר. הן קטועות ואינן קשורות לגוף השלם. לעתים הרגליים אף מופיעות כזוגות שאינם תואמים, או מבצבצות מבעד לכתמים מפתיעים בסצנה הציורית. הרגליים הן רגלי הנודד. ייתכן שזהו היהודי הנודד, שאין לו רוגע ואין לו שלווה, וכל קיומו בחפזונו. דמות היהודי הנודד שאובה מאגדת עם נוצרית, המספרת על צעידתו של ישו בדרך הייסורים, נושא על כתפו צלב כבד. על פי אגדה זו, בדרכו לצליבה ביקש ישו לנוח בביתו של יהודי, אך זה גרשו מביתו ובכך זירז את קיצו. ישו הענישו בקללה, שלעולם לא ימות ולעולם לא ימצא מנוחה, אלא ינדוד סובל בעולם עד לבואו של המשיח ביום הדין, בו ייגאל מחטאיו. על פי האגדה, נדודי היהודים, המעבר ממקום למקום, הם העונש הבא לכפר על החטא הקדום כלפי ישו. היהודי הנודד כמשל הוא נושא עתיק יומין בתרבות היהודית. אברהם אבינו העוזב את ארץ מולדתו בעקבות ציווי אלוהי, נדודי יוסף ואחיו, יעקב אבינו היורד מצרימה בעקבות בנו האובד, הגר ורות המואבייה, או מרדכי ואסתר הגולים מירושלים. לאורך אלפי שנות ההיסטוריה היהודית נתפסים הנדודים כגזירה משמיים לאחר חטא שהביא לעונש נורא של גלות ותלישות. באמנות היהודית ניתן ביטוי נרחב לדמות היהודי הנודד. בציוריהם של מארק שאגאל ושל מקס פביאן (ראו בעמוד הבא), היהודי נושא את מטלטליו ואת משפחתו עימו, ומשאיר מאחור מרחבי שדות ואת העיירה שהייתה לו בית, הוא נדון להמשיך ללכת הלאה, לגלות לאומית יהודית וגם קיומית נפשית. נדודים כמצב קיומי. אברהם אופק מצייר אדם הנושא על גבו את ספינת חייו, שהיא ספינת נדודיו, המביאה אותו לחצות את הנהר אל העולם הבא (ראו בעמוד הבא). . 2021 , מוזיאון אורי ורמי נחושתן, מדרון חלקלק / שי יחזקאלי סמדר קרן, מתוך קטלוג התערוכה 1