הקריירה האקדמית שלי הייתה רוויה בהתלבטויות. כבר כשנרשמתי לתואר הראשון שאלתי את עצמי האם כפמיניסטית עלי לחצות את גדר ההפרדה, לחדור למחלקה למחשבים או למתמטיקה ולא לפקוד את הפקולטות המזוהות כנשיות שבהן לומדים פסיכולוגיה או ספרות. כשהחלטתי לעשות תואר שני בפילוסופיה ולהתמקד בלוגיקה, שוב ריחפו סטריאוטיפיים מגדריים מול עיני וגרמו לי לגאווה סמויה על כך שבחרתי להתמסר למחקר בתחום שנחשב גברי. בדוקטורט שילבתי בין תחום שנחשב גברי (ההיסטוריה של המדע) לבין תחום שנחשב נשי (מדעי התזונה) והקדשתי את זמני להיסטוריה של הדיאטה. לכאורה, יכולתי לחוש 'איזון', אבל כשהמחקר הביא אותי לשבת בארכיונים של עיתוני נשים, שמעתי קול מזלזל מזמזם בראשי: 'זה מחקר זה? לקרוא "לאישה?"'.

תחומי דעת ומגדר

הניסיון האישי שלי קשור לשאלות רחבות יותר: מדוע תחומי דעת מסויימים נחשבים גבריים או נשיים? מדוע החברה נוטה לעודד נשים ללמוד מדעים באמצעות הפניית תקציבים ומלגות לנשים בתחומים אלה, אך אין ניסיונות לעודד גברים ללמוד חינוך או סיעוד? האם כדאי לנשים להתמחות בתחומים גבריים משום שהשכלה כזו נוטה לספק משרות, משכורות ועמדות כוח נאות יותר? ואולי כדאי שנשים שמעונינות לרכוש השכלה בתחומים שנחשבים נשיים יתגברו על נטייתן משום שבחירה בתחומים אלה משקפת הסללה חברתית?

למעשה, ההיררכיה של תחומי הדעת האקדמיים והחשיבות שהחברה מייחסת למדע המדויק ולמדעי הרוח והחברה משקפת יחסי כוח בין גברים לנשים. העובדה שפיזיקה נחשבת מדע ואילו כתיבת מתכונים או אריגת שטיחים לא זכו להיכנס לפנתיאון המדעים היא תפיסה חברתית, והיא כל כך מושרשת שקשה לנו להכיר בכך שלא מדובר באמת מוחלטת. ההיררכיה הזו חלחלה גם אל תוך מדעי הרוח והחברה, וכתיבת ההיסטוריה התמקדה במלחמות שניהלו גברים ולא בתחומים שבהם הנשים התמקצעו. ואולם, בעשורים האחרונים היסטוריוניות והיסטוריונים החלו לערער על הגבולות בין המרחב הציבורי למרחב הפרטי, ופינו מקום בין דפי ההיסטוריה למחקרים על פעילויות שמתרחשות בתוככי הבית, החל בחינוך ילדים וכלה באכילה ובדיאטה.

תחומי דעת בחיים עצמם

המחקר ההיסטורי שמתמקד בחיי היומיום לא רק מרחיב את הידע שלנו על העבר. הוא חשוב גם משום שהוא מסייע בחשיפת המסרים והערכים שהועברו לנשים לאורך הדורות במדריכי הורות, בהנחיות לשמירה על היגיינה ובמדורי דיאטה. ולצד כל אלה, הוא מגלה כמה עוצמה והשפעה היו לנשים שהשתמשו בידע שצברו. עיון בעיתוני הנשים מצביע על כך שנשים חוללו מהפכות משמעותיות ביותר באמצעותו.

כך לדוגמה, חלוצות המטבח הישראלי, אלה שהיו חתומות על מדורי התזונה שהתפרסמו בעיתוני הנשים, היו כולן בוגרות פקולטות לכלכלת בית ובהן ד"ר שרה ברומברג, ד"ר ארנה מאייר, ליליאן קורנפלד וציונה קטינסקי רבאו. המתכונים שהן כתבו והפיצו השפיעו לעיתים לא פחות ואולי אף יותר ממאמרים ציוניים שנכתבו על ידי אחד העם, רופין ובן גוריון. לא זו בלבד שהן שינו את החיך הלאומי, אלא שדרך האוכל הן היו מעורבות בשלל תהליכים חברתיים, פוליטיים ומדיניים.

באמצעות ידע על תזונה הן תרמו להקמת מפעל ההזנה של ילדים בבתי ספר והעמידו את הבסיס לכינון חברת רווחה. באמצעות תכנון מדיניות תזונה, הן סייעו בקליטת הגירה, ובעזרת תפריטי הצנע הן אפשרו את מבצע קיבוץ הגלויות ההמוני. בעזרת מתכוני תפוזים, קישואים וחלב הן התאימו את דפוסי האכילה של האזרחים ליבול המקומי ובכך סייעו לחקלאות. הן לימדו את החברים הצעירים בקיבוצים לבשל ואת הנשים במושבים ובעיר לטפח גינות ירק שסייעו להן להיות עצמאיות ולשרוד בתקופות של שפל.

היררכיה של ידע והסללה חברתית

אז נכון, צריך להיזהר מאידיאליזציה של השכלה בתחומים נשיים ולהקפיד שהיא לא תשמש את מי שחושב שנשים מסוגלות למלא רק תפקידים שבאופן סטריאוטיפי נחשבים נשיים. רצוי שנשים וגברים יוכלו לבחור ללמוד תחומים מגוונים, ללא היררכיה של ידע וללא הסללה חברתית. ובכל זאת, צריך לזכור שההיררכיה של הידע, והחלוקה שלו לגברי ונשי, משעתקת את יחסי הכוחות החברתיים. לכן, לא מספיק לשכנע נשים ללמוד תחומים שנחשבים גבריים או לכוון גברים לתחומים נשיים, ויש לפעול למען ייחוס ערך גדול יותר לתחומי ידע שנחשבים נשיים. הגיע הזמן להבין שההשכלה שנשים נוטות לרכוש חשובה לחברה לא פחות מהידע שגברים רוכשים.